<h1>רבינו ירוחם ני"ד ח"ז</h1>
<h2>דף ח:</h2>
אם אדם עושה שליח לחרטת נדרו לילך אצל חכם נחלקו בו הפוסקים יש מהם שכתב דאין עושה שליח, וכן כתב הרמב"ם דדוקא בעל לאשתו כמו שכתבתי בנדרי אשה [נכ"ז ח"ב] אבל אחר לא ובתו' כתבו דעושה שליח להתיר לו נדרו ומתיר לו חכם שלא בפניו. ועוד כתב רבינו שמשון והורה ששולח נדרו וחרטתו לחכם בכתב ומתיר לו שלא בפניו.
אין תלמיד מתיר במקום שרבו שם כך פשוט בנדרים וכתב הרמב"ם שאין רשאי להתיר במקום שגדול ממנו בחכמה ואסור להתיר במקום שרבו שם.
<h2>דף כ.</h2>
מי שנדר ועבר אין מתירין לו עד שינהוג איסור כימי' שנהג בהם התר בין ימים מרובים בין ימים מועטים כך פשוט בנדרים. פירוש, ודוקא בשל תורה כלומר נדר שצריך התר מן התורה אבל נדר שאינו צריך התר אלא לעם הארץ כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים כמו אותם שכתבתי בח"ג, אפילו עבר מתירין לו מיד. וכתבו בתו' ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר מדבר שאם ינהוג איסור כימים שנהג התר שא"א לעמוד בו מתירין לו מיד ואין צריך לנהוג איסור כימים שנהג התר. ויש מהגדולים שכתבו שאפילו באותם נדרים שאמרו ז"ל שצריך התר שלא ינהגו קלות ראש, שצריך לנהוג בו איסור כימים שנהג בהן התר. ועוד פשוט ובית דין שנזקק לו מבלי שינהוג איסור כימים שנהג בהם התר מנדין אותו.
<h2>דף כב:</h2>
פותחין בהתר בחרטה כלומ' אם מתחרט, וכל שכן אם נמצא לו פתח ממקום אחר להיות הנדר כמו טעות להיו' נעק' מעקרו, כגון שאמרו לו לבך עליך כלומר אלו היה לך לב זה היית נודר ואמר לאו מתירין לו, וכל שכן אם אמרו לו אם היו שם י' בני אדם שיפייסוך באותה שעה מי נדרת ואמר לאו, מתירין לו. וכן אמרו לו כדו תהית כלומר אתה תוהה על נדרך והיית רוצ' שלא נדרת מעולם, אם אמר אין, מתירין לו. וכן פותחין פתח מגוף הנד' בעצמו כגון איש ואשתו שאומרי' זה שלא כדברי זה בהסכמ' דבר א' והדירה הנאה אם תעבור על דעתו לעברה, ואומרי' לו אלו היית יודע שעברה על דעתך היית מדירה ואמ' לאו מתירין אותו מיד. וכן כל כיוצא בזה. וכן מי שהדירה לביתו ואמרו לה אלו היית יודע ששכנותיך היו אומרות לולי שמצא' בה שום דבר רע לא הי[ת]ה מדירה, היית מדירה, ואמר' לא, מתירין וכן כל כיוצא בזה כך פשוט ומוכח בנדרים. וכתבו הפוסקים ודוקא כשפותחין בחרט' שמתחרט מעיקרו שהיה רוצה שלא נדר מעולם, אבל אם הוא אומר שעתה הוא מתחרט אבל עד עתה ניחא ליה מה שנדר, לאו חרטה היא כי צריך שהחכם יעקור הנדר מעיקרו, דאל"כ מפני מה היה צריך לומר לבך עלך או כדו תהית שודאי עתה הוא מתחרט כשבא לפני חכם, אלא ודאי צריך שיהא מתחרט מעיקרו, וכן צריך החכם לשאל לו אם הוא מתחרט מעיקרו, וגם הנוד' לא יאמר כן אלא אם כן ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם שאל"כ אין ההתר התר ויהיה עליו הנדר באיסור כל ימיו. וכן מוכח בנדרים ובכמה דוכתי. ולעולם צריך התבוננות ויישוב גדול לעקו' הנדר מעיקרו הן בחרטה הן לעשות הנדר טעות מעיקרו וכן עקר. ועוד פשוט אין פותחין לו יש בוטה כמדקרות חרב, ולא יאמרו לו כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע, וכל כיוצ' בזה, שמתוך יראת עונש הנדר יתחרט ולא יהיו פיו ולבו שוין. נזקקין לאלדי ישר' ומתירי' לו. וכתב רי"ף ז"ל דהאידנא אין נזקקין להתיר אלא כעין ד' נדרים שכתבתי בח"ג דעבדי' כרב אשי ולא מזדקקי רבנן לשבועות אלא היכא מתרמיא מלתא דאית בה תקנתא או מצוה כמו עשיית שלום בין איש לאשתו וכגון שלמא דצבורא ודכנשתא והדומי' לזה במילי דמוכחן וברירן קרוב לרב אשי אבל בענינים אחרים לא. וכן כתב רב האיי וששאלת מי שנשבע בתורה או בסדור תפלות ותחנונים וסליחות ושאר כתבי הקדש ונתגבר עליו יצרו ונשבע כשהחפץ בידו שלא ישא פלונית אם מתירין לו כשבא להתחרט כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, כך ראינו שבדורות אלו אין כח להתיר שבועה ולהפר כלל לא בארץ ולא בחוצה לארץ. ומה שכתוב בה"ג הנשבע על אשתו לוקה ומקיים אשתו, לא סבירא לן הכי ודברים בטלים הם, אלא חייב אד' לקיים שבועתו ולגרש אשתו ולא יחלל שם שמים בפרהסיא אלא יגרשנ' לאלתר ויתן כתובה, ואין בדבר זה משום לעשות שלום בין איש לאשתו, והא דאמרינן גבי סוטה, ששמו שנכתב בקדושה ימח' על המים, הטעם להוציא מידי ספק ומידי איסור, אבל הכא מילתא אמרה תורה לא תשא וכו' כי לא ינקה וכתיב נשבע להרע ולא ימיר הילכך יוציא ויתן כתובה. ועוד כתב וששאלתם מי שכעס ונשבע על פה בהזכרת השם ובתורה המונחת בארון אם יש רשות לחכם להתיר שבועה זו או לא כיון שנשב' על פה, כך ראינו מי שהזכיר את השם או את התורה המונחת בארון אין רשו' לשום אדם להתירה בין חכם בין סופר אין להם רשות להתיר לא שבוע' שנשבעין בס"ת המונחת בארון ולא בשם הבורא עכ"ל רבי' האיי. והרא"ש כתב כי חומרות גדולות הם אלו, ואולי כי בימיהם היו מקלים בנדרים ושבועות ורצו להחמיר, וכן נראה מדברי רי"ף, אבל מדין התלמוד נראה שמתירין כמו שכתבתי בח"ג [לעיל י"ד ע"ב] בנשבע בתורה, וכן נזקקין לאלדי ישראל, וכן קיימא לן [לקמן כ"ח ע"א] דיש שאלה לשבועו' כב"ה וכן ההיא דנדרים [לקמן ס"ה ע"א] שצדקיהו השביעו נבוכדנצר בשי"ת והתירו לו חכמים וכן [כתובות ע"ז ע"ב] ההיא עובדא דריב"ל איתשיל אשבועתיה, אלא כלם יש להם התר, והם החמירו ביניהם ומתוך כך נמנעו מלישבע. ובעברי באלו הארצות ראיתי שהיו פרוצים מאד בנדרי' ושבועו' ורגילין הרבה לידור ולישבע, ופריצי טפי שאם לא יתירו להם לא יבאו עוד לבקש התרה אלא יעברו במזיד כי נשבעי' על דבר שא"א להם לקיים אמרתי להתיר להם נדרים ושבועות עכ"ל הרא"ש. ובח"ב [לקמן כ"ג ע"ב] כתבתי סברת הרמב"ן בזה במשפטי החרם.
התר נדרים בשלשה הדיוטות ואם היה יחיד מומחה לרבים אפילו ביחיד וכן בבכורות [ל"ז ע"א] שלשה מפרין הנדר במקום שאין מומחה וכו'. ושמעי' מינה דבמקום שאין מומחה כרב נחמן דגמיר וסביר, אפי' שלשה דלא גמירי ולא סבירי נמי שרו נדרא והוא דמסברי להו וסבירי. ומי' במקום מומחה נמי אי התירו שלש' הדיוטות הוי מותר, דלא אמרו אלא משום כבודו של מומחה וכן כתב הרמב"ן. והרא"ש כתב והאידנא אין מומחה שיתיר נדר ביחיד. ירושלמי [נדרים פ"י ה"ח] ג' שיודעין לפתוח מתירין כזקן. והרמ"ה כתב כי ביחיד מומחה בעי' סמוך או שלשה הדיוטות בעי' דגמירי וסבירי אבל לא גמירי ולא סבירי אפילו עשרה אין מפרין וכן מוכח ביבמות [כ"ה ע"ב].
<h2>דף כה:</h2>
נדר שהותר מקצתו אם הותר כלו או לא נחלקו בו הפוסקים יש מי שפסק כרבה דלא אמרי' בכל ענין נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא כמו שכתבתי בח"ג בנדרי שגגות וכן דעת רי"ף. ויש מי שכתב דהלכה כרבא דבכל ענין אמרי' נדר שהות' מקצתו הותר כלו. ויש להסתפק לאותם שפסקו כרבה דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו וכו' אלא כשהחליף לשונו כמו שפירשתי במקומו בנדרי שגגות, אדם שנדר מב' דברים כגון בשר ויין שלא היו לפניו והזכיר שניהם בין בשעת הנדר בין שבא לפני חכם ומצא חרטה על א' מהם אי אמרינן הות' כלו דלא שייך כאן החליפה כמו בכלכם. והרמב"ן כתב דלא אמרי' נדר שהותר מקצתו וכו' אלא דוקא בנדרי שגגות ועל ההיא דתנן פותחין בשבתות וימי' טובי' כאשר אכתו' למטה וכל דדמי להו דפתיח להו פתחא דכל נדרי דמשתרו בהכי דמו לנדרי טעות כיון שאמר אלו הייתי יודע וכו', אבל נדר שהותר מקצתו בחרטה להך דמצא חרטה מותר ואידך עומד באיסורו ע"כ. וכן כתב הוא במשפטי החרם וכתבתיו בח"ב [לעיל כ"ג ע"ב]. ויראה לי דכל שכן למי שנדר או נשבע לחבירו בענין שאין יכולין להתיר לו בלתי חבירו כגון לעשו' שום מלאכה או לפרוע לו חוב וכיוצא בזה והתיר לו חבירו מקצתו דלא הותר השאר וכן הדין אם היו שנים והתיר לא' וכן כתב הרמב"ן בתשוב'. וכתבתי זה בשביל שראיתי רבים טועים בזה ותולים טעותם בכלל נדר שהותר מקצתו הותר כלו. והרשב"א כתב דכל שהותר מכללו אפילו מקצתו על ידי חרטה הותר כלו. וראשון נראה עקר.
<h2>דף כו.</h2>
ועוד פשוט קונם שאני נהנה לכלכם הותר אח' מהם הותרו כלם פירוש כגון שאמר אלו הייתי יודע שכן, הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ופלוני מותר כמו שכתבתי בנדרי שגגות [לעיל כ"ה ע"ב]. ועוד פשוט והא דאמרינן הותרו, דוקא שכללן ואמר קרבן לזה ולזה, אבל אמר לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח והתרה לכל א'. ואם נדר על א' ואמר על אחר פלוני כפלוני וכן עד ק' כלם אסורי', ואם הותר הראשו' הותרו כלם, ודוק' שתלאן זה בזה שאמר פלוני כפלוני ואז הותר הראשון הותרו כלם, הותר האחרון הוא מותר וכלם אסורים, הותר האמצעי ממנו ולמטה מותר ממנו ולמעלה אסור.
<h2>דף סד.</h2>
אין פותחין בכבוד אביו ואמו ולא בכבוד רבו ואם הדיר אביו ואמו פותחין בכבוד אביו ואמו כך פשוט בנדרים. ועוד בירושלמי אין פותחים בכבוד המקום. ואין פותחים בנולד כגון קונם שאני נהנה לפלוני ונעשה סופר, שאני נכנ' לבית ונעשה בית הכנסת כך פשוט בנדרים. ובח"ה [לקמן ס"ה ע"א] כתבתי שאם אמ' בפי' הנולד כגון שאני נהנה לפלוני' שאביה רע, שאני נכנס לבית פלוני שיש בו כלב רע ומת פותחין בו אף על פי שהמיתה נולד הוא. פשוט בירושלמי [ה"ד] דעניות אין נולד דמצוי הוא. וכתב הרמב"ם אין פותחין בנולד כגון שלא יהנה לפלוני ונעשה סופר וכו' אין פותחין לו בדבר זה אפילו אמר הוא מעצמו אלו הייתי יודע לא הייתי נשבע אין מתירין לו הואיל ועדין לא נחם אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה סופר אבל אם נחם הוא בעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירין לו. והראב"ד כתב דאפילו נחם הוא מעצמו אין מתירין לו עד שיאמר כעס היה בלבי באותה שעה ועכשיו עבר ממני ונתרצתי ואפילו לא היה נולד דבר זה אני מתחרט. וכן נראה עקר.
<h2>דף סה.</h2>
המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו כך פשוט בנדרים ופירוש הרבי אליעזר ממיץ שנדר ע"ד חבירו ולפיכך אין מתירין לו אלא מדעת חבירו ואם התירוהו בדיעבד שלא מדעת חבירו, הויא [התרה] כדאשכ' בצדקיהו שהתירוהו שלא מדעת נבוכדנצאר ואף על פי שהיה אסור, משום אימת מלכות התירוהו והוי התרה מכל מקום, וכן מוכח בסוט' [ל"ו ע"ב] על ההיא דאבי השביעני ואמר ליה פרעה זיל איתשיל אשבועתיך. ויש מי שכתב דאפילו בדיעבד לא הוי התר, וההיא דצדקיהו משום אימת מלכות והיה סבור צדקיהו שהותר, ולא הותר. ונכון להחמיר. וכתב רבינו תם ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שגמלו כגון ההיא דיתרו, משום הנדר נתן בתו למשה וכן כל כיוצ' בזה, אבל אם מעצמו נדר ע"ד חבירו מתירין לו שלא מדעת חבירו.
<h2>דף סה:</h2>
פותחין לו לאדם מן הכתוב בתורה ואומרין לו אלו היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור ולא תשא ואהבת לרעך, או וחי אחיך עמך שמא יעני והוא קרוביך ואתה מצווה לפרנסו קודם האחרים, ואמר אלו הייתי יודע כן לא הייתי נודר מתירין לו כך פשוט בנדרים.
פותחין לאדם (בכבוד) [בכתובת] אשתו כגון שהדירה הנאה והוצרך לתת לה כתובתה והיתה מרובה אומרין לו אלו היית יודע כן היית נודר ואמר לא מתירין לו כך פשוט בנדרים.
<h2>דף סו.</h2>
פותחין בשבתות ויום טוב כגון שנדר להתענות כל השנה אומרין לו אלו שמת לבך לשבתות וי"ט ולימים הכתובים במגלת תענית והיית מבטל ענג שבת היית נודר, אם אמ' אלו הייתי יודע שהי' כן לא הייתי נודר הוי פתח ומתירין לו לשבתות וי"ט והותר כל הנדר כך פשוט בנדרי'. ולפעמים בכלל הנדר שבתות וימים טובי', ולפעמים יוצאין מכלל הנדר ולא יתענה בהן אפילו בלא התר חכם ופירשתיו בח"ו.
ועוד פשוט קונם שאני נהנה לכלכם הותר אח' מהם הותרו כלם פירוש כגון שאמר אלו הייתי יודע שכן, הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ופלוני מותר כמו שכתבתי בנדרי שגגות [לעיל כ"ה ע"ב]. ועוד פשוט והא דאמרינן הותרו, דוקא שכללן ואמר קרבן לזה ולזה, אבל אמר לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח והתרה לכל א'. ואם נדר על א' ואמר על אחר פלוני כפלוני וכן עד ק' כלם אסורי', ואם הותר הראשו' הותרו כלם, ודוק' שתלאן זה בזה שאמר פלוני כפלוני ואז הותר הראשון הותרו כלם, הותר האחרון הוא מותר וכלם אסורים, הותר האמצעי ממנו ולמטה מותר ממנו ולמעלה אסור.
פותחין לו לאד' בכבוד עצמו ובכבו' בניו ואומרין לו אלו היית יודע שלמחר יהיו אומרין, כך היא מדתו של פלוני מגרש נשיו, ועל בניך יאמרו בני גרושה ואומ' אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר מתירין לו כך פשוט בנדרים.
<h2>דף עז:</h2>
מתירין נדרי' עומד יחידי בלילה ובקרובים ובשבת ואפילו היה איפשר להם מבעוד יום, ודוקא לצורך שבת כך פשוט בנדרים, דדוקא באשה אמרי' דמפרין שלא לצורך השבת דק"ל דהפרתו כל היום, ולמ"ד מעת לעת אין מפרין כמו שכתבתי [נכ"ז ח"ב] בנדרי נשים, ובכאן אין מתירין אלא לצורך שבת כך פשוט בשבת. ואמנם נהגו להתיר חרמי הקהל שכלם מקובצים, וסמכו, דה"ל כנדרי אשתו שאם לא יפר לה היום יקיים עליה, כמו כן בכאן אם לא יתירוהו כשהם כלם מכונסים בשבת לא יוכלו להתירו.
והא דאמרי' יחידי, האידנ' אין לנו מומחה וצריך ג' ואפילו בשבת, ולא מתחזי כדינא כיון דאמרי' ואפי' בלילה ואפילו בקרובים. והא דאמרי' מעומד, דפותחין בחרטה ולא בעי יישוב הדעת כמו שכתבתי למעלה [כ"ב ע"ב]. ומי שאינו מתחרט מעיקרו לפי שהיה לו תועלת כגון שרצו אוהביו להעבירו על דעתו לולא שנדר ולא היה רוצה עדין שלא נדר ליה, צריך למצוא לו פתח ולומר שאלו היה יודע שיבא לידי כך היה נמנע מלידור אפילו שהיה צריך לעבור על דעתו ולשמוע לאוהביו, ואם הוא משקר לחכם אין התרת החכם (כלומר) [כלום] כמו שכתבתי למעלה, ומאחר שצריך למצוא לו פתח, צריך לישב, כי צריך עיון גדול ויישוב הדע'. אין אדם מתיר נדרי עצמו כך פשוט בנגעים [סוף פ"ב].
<h2>דף עח.</h2>
חכם שהתיר הנדר בלשון בעל שאמר מופר ליכי אינו כלום. ואיש שנדר והתפיס בו אחר ואמר אני כמותו ונשאל הראשון לחכם, ההתפסה בטלה כי החכם עוקר הנדר מעיקרו, מה שאי' כן בבעל כמו שכתבתי בנדרי האש' בנתיב כ"ז [ח"ב]. פשוט בנדרים. וכן בירושלמי [ה"ח] זקן שאמר מופר לך בטל לך לא אמר כלום, זה כהלכתו וזה כהלכתו, בעל אומר מופר לך בטל לך, וזקן אומר אין כאן נדר אין כאן שבועה.
החכם עוקר הנדר מעיקרו מה שאין כן בבעל כמו שכתבתי, כתבו המפרשים, דנפקא מינה שמי שעבר על נדרו והתירו (בו) [לו] הרי הוי כאלו לא עבר מעולם מה שאין כן באשה.
התר נדרים בשלשה הדיוטות ואם היה יחיד מומחה לרבים אפילו ביחיד וכן בבכורות [ל"ז ע"א] שלשה מפרין הנדר במקום שאין מומחה וכו'. ושמעי' מינה דבמקום שאין מומחה כרב נחמן דגמיר וסביר, אפי' שלשה דלא גמירי ולא סבירי נמי שרו נדרא והוא דמסברי להו וסבירי. ומי' במקום מומחה נמי אי התירו שלש' הדיוטות הוי מותר, דלא אמרו אלא משום כבודו של מומחה וכן כתב הרמב"ן. והרא"ש כתב והאידנא אין מומחה שיתיר נדר ביחיד. ירושלמי [נדרים פ"י ה"ח] ג' שיודעין לפתוח מתירין כזקן. והרמ"ה כתב כי ביחיד מומחה בעי' סמוך או שלשה הדיוטות בעי' דגמירי וסבירי אבל לא גמירי ולא סבירי אפילו עשרה אין מפרין וכן מוכח ביבמות [כ"ה ע"ב].
<h2>דף צ.</h2>
חכם אינו מתיר הנדר עד שיחול ובעל מפר קודם שיחול וכן הלכה. וכתב הראב"ד שמי שנדר לצאת ממקום פלוני עד זמן ידוע, אין מתירין לו נדרו עד שיגיע הזמן, שאין מתירין נדר עד שיחול איסורו כדאמרינן בסוף מסכת נדרים. ורבי מאיר ברבי יצחק חלק עליו וכתב דלא אמרינן זה, אלא בתולה נדרו בדבר אחר שאין הנדר מתקיים מעצמו עד שיתקיים האחר כגון קונם שאני נהנה לאבא ולאביך אם עושה אני לפיך או קונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו או שאני נהנה לפלוני והריני נזיר אם אשאל עליו שאין כאן נדר מעצמו עד שיתקיים מעשה אחר, אבל הכא בנדר שאד' עושה לזמן ידוע, או אתענה ליום פלוני, כיון שהזמן עתיד לבא ואין הנדר תלוי בדבר אחר מתירין אותו מיד שהרי חל מעתה כשיב' הזמן, ורבנן קשישי הכי הוו עבדי, וכן עמא דבר, ולמטה אכתוב ממנו בדי' אין חכם יכול להתיר וכו'.
אין חכם יכול להתיר הנדר עד שיחול כגון מי שנדר שלא ישתה יין אם ילך למקו' פלוני אין חכם יכול להתיר עד שילך ויחול הנדר כך פשוט בנדרים. וכתבתיו למעלה בדין חכם אינו מתיר וכו' ושם תמצא דברי הראב"ד בזה. קונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו, נשאל על הראשון תחלה ואח' כך נשאל על השני, אבל לא על השני תחלה שעדין לא חל הנדר כך פשוט בנדרים. מי שנשבע על דבר ונשבע שלא יעשו לו התרה נשאל על השנייה ואחר כך על הראשונה כדאמרינן בשבועו' על ב' ככרות, וכן ראיתי לרבותי נוהגין, וכן מוכח בנדרים מההיא שכתבתי למעלה וכן כתב הרמב"ם והרא"ש.
